אברהם קם מוקדם בבוקר.

הוא חבש את חמורו, לקח שניים מנעריו ואת יצחק בנו, ביקע עצים לעולה ויצא אל המקום שאלוהים אמר לו.

שלושה ימים הלכו.

ביום השלישי נשא אברהם את עיניו וראה את המקום מרחוק.

הוא השאיר את הנערים עם החמור.

״שבו לכם פה,״ אמר.

הוא לקח את עצי העולה ושם אותם על יצחק בנו.

בידו לקח את האש ואת המאכלת.

ושניהם הלכו יחדיו.

לאחר זמן מה אמר יצחק:

״אבי.״

״הנני, בני.״

״הנה האש והעצים. ואיה השה לעולה?״

אברהם לא הביט בו.

״אלוהים יראה לו השה לעולה, בני.״

והם המשיכו ללכת.

שניהם יחדיו.

כשהגיעו אל המקום, בנה אברהם מזבח.

הוא ערך את העצים.

אחר כך פנה אל יצחק.

יצחק הביט בו.

אברהם לא הסביר.

הוא קשר את ידיו.

אחר כך את רגליו.

הוא הרים אותו והניח אותו על העצים.

רק אז הבין יצחק.

אברהם שלח את ידו.

לקח את המאכלת.

והרים אותה.

״אברהם.״

הקול הגיע מאחוריו.

אברהם קפא.

״אברהם.״

הוא לא הוריד את ידו.

״הנני.״

״מה אתה עושה?״

אברהם הסתובב.

מלאך עמד מאחוריו.

לא היו לו כנפיים.

הוא נראה כמעט כאדם.

״את אשר נצטוותי לעשות,״ אמר אברהם.

המלאך הביט ביצחק.

אחר כך במאכלת.

ואז שוב באברהם.

המלאך אחז בפרק ידו.

המאכלת נשארה באוויר, אבל לא יכלה עוד לרדת.

״מי ציווה אותך?״

״אלוהים.״

״וכיצד ידעת שזה רצונו?״

אברהם התקשה להבין את השאלה.

״שמעתי את קולו.״

״ומה הבנת ממנו?״

״שעליי להעלות את יצחק לעולה.״

״ולכן הרמת את היד?״

״כן.״

המלאך שתק.

ידו של אברהם רעדה.

״הבנתי נכון?״ שאל.

״לא.״

אברהם הביט בו.

״לא?״

״עוד לא.״

הרוח עברה בין האבנים.

יצחק שכב על המזבח ולא זז.

המאכלת נשארה באוויר.

״אבל לא חשכתי ממנו את בני.״

״ולכן חשבת שהבנת.״

״אינני מבין.״

״לכן השאר אותה שם.״

אברהם הביט בו בתדהמה.

״מה?״

המלאך הצביע אל המאכלת.

״שם נעצרה מחשבתך. משם נתחיל.״

זרועו של אברהם כאבה מהמאמץ.

״מי ברא את העולם?״ שאל המלאך.

״אלוהים.״

״את כולו?״

״כן.״

״האם יש דבר שאינו נובע ממנו?״

אברהם חשב.

״לא.״

״האם יכול להתקיים דבר שמקור קיומו מחוץ לאלוהים?״

״לא.״

״מדוע?״

״מפני שאם קיומו אינו ממנו, יש מקור נוסף.״

״ואז?״

״אלוהים אינו אחד.״

המלאך הנהן.

אברהם חשב. ״אבל אולי דבר יכול לבוא ממנו ואחר כך להיפרד ממנו לגמרי. כמו בן מאמו.״

״אבל האם אמו היא גם המקום שבו בנה מתקיים?״ שאל המלאך?

אברהם הביט ביצחק. ״לא.״

״האם היא מחזיקה את האדמה שמתחתיו, את האוויר שהוא נושם ואת המרחק שביניהם?״

״לא.״

״ואם אלוהים ברא את העולם, האם הוא יכול להיות נפרד ממנו כך שלא תישאר אפילו אפשרות ליחס ביניהם?״

אברהם שתק.

״אם לא נשארת שום אפשרות ליחס,״ אמר לבסוף, ״הוא אינו יכול עוד להשפיע עליו.״

״או להתגלות בו.״

״או לקיים אותו.״

״ואם קיימת אפילו האפשרות לכך?״

״אז הם אינם נפרדים לחלוטין.״

המלאך הנהן.

״נבדלים — כן. נפרדים לחלוטין — לא.״

אברהם הביט סביבו.

אל ההר.

אל האבנים.

אל העצים.

אל יצחק.

אל ידו המונפת.

״ואתה?״ שאל המלאך. ״אתה מחוץ לו?״

״לא.״

״ויצחק?״

״לא.״

״אם כך, כשחשבת שעליך לבחור בין אלוהים לבין יצחק — מה חשבת שאתה עושה?״

אברהם פתח את פיו.

לא יצאה תשובה.

המלאך חיכה.

״מוסר את יצחק לאלוהים.״

״לאן?״

״אליו.״

״מאיפה?״

המילה נשארה ביניהם.

אברהם הסתכל שוב ביצחק.

פתאום נדמה היה לו שהמזבח קטן מאוד.

כמה אבנים.

מעט עצים.

ילד אחד קשור על גבו.

״אין מאיפה,״ אמר.

״ואין לאן.״

אברהם עצם לרגע את עיניו.

זרועו רעדה יותר.

״אז לא יכולתי לתת אותו לאלוהים.״

״לא. יצחק אינו רכוש שנמצא בידך, מחוץ לאלוהים, ושאתה יכול למסור לו. הוא מעולם לא היה מחוץ לו. וגם אתה לא.״

המלאך התקרב מעט.

״עצם המחשבה שתוכל לקרב אדם אל האחד באמצעות מחיקתו מניחה שהיה קודם רחוק ממנו.״

אברהם הביט במאכלת.

״אז די בכך?״ שאל. ״אם אין דבר מחוץ לאחד, אסור לפגוע בדבר?״

המלאך לא ענה מיד.

״לא,״ אמר לבסוף.

אברהם הביט בו.

״לא?״

״זו רק ההתחלה.״

המלאך התכופף והרים אבן מן הארץ.

״אם אין דבר מחוץ לאחד, גם המאכלת אינה מחוץ לו. גם היד שלך. גם מה שאתה עומד לעשות ליצחק. מכאן אתה יודע שאינך יכול למסור אותו לאלוהים באמצעות מחיקתו. אבל עדיין אינך יודע מדוע אסור לך לפגוע בו.״

הוא החזיק את האבן מול אברהם.

״היכן האבן הזאת נגמרת?״

אברהם הצביע בעיניו אל שפתה. ידו עדיין אחזה במאכלת.

״כאן.״

״ומה עושה הגבול?״

״מבדיל בינה לבין מה שאינו היא.״

״ולהבדיל פירושו לנתק?״

אברהם הביט באבן.

״כן.״

״אם היה מנתק אותה באמת, האם הייתה יכולה לנוח על האדמה?״

אברהם שתק.

״להיות מוקפת באוויר?״ המשיך המלאך.

״לא.״

״להיראות באור? להיות מוחזקת ביד שלי?״

״לא.״

המלאך העביר את אגודלו על שפת האבן.

״אם הגבול היה מנתק אותה לחלוטין, האבן לא הייתה יכולה להיות חלק מן העולם שבו אנחנו עומדים. היא לא הייתה יכולה לנוח על האדמה הזאת, להיות מוקפת באוויר הזה, להיראות באור הזה או להיות מוחזקת בידי. אפילו מרחק בינינו לא היה יכול להיות לה, מפני שגם מרחק הוא יחס.״

הוא הניח אותה על האדמה.

״הגבול אינו קיר שמוציא אותה מן העולם. הוא האופן שבו היא נבדלת בתוכו ונמצאת עמו ביחס.״

אברהם הסתכל באבן.

חלק ממנה היה באור.

חלק בצל.

היא נחה על הארץ.

הרוח עברה סביבה.

״הגבול מייחד אותה,״ אמר.

״כן.״

״אבל אינו מנתק אותה מן העולם.״

המלאך הצביע אל יצחק.

״כך גם הוא.״

אברהם הביט בבנו.

״יצחק אינו אתה.״

״הוא רואה ממקום שאינך יכול לראות ממנו. יש לו מחשבות שאינך יודע. פחד שאינך יכול לפחד במקומו. אהבות שאינך יכול לאהוב במקומו. עתיד שאינך יכול לחיות במקומו.״

המלאך התקרב אל המזבח.

״הגבול בינו לבינך אינו מוציא אותו מן האחד. הוא מאפשר לו להיות יצחק, וליחס ביניכם להיות ממשי.״

יצחק נשם נשימה קצרה.

אברהם שמע אותה.

נדמה היה לו שזו הפעם הראשונה ששמע את בנו מאז יצאו לדרך.

״ולכן אסור לי לפגוע בו?״

״לכן אחדותו של אלוהים אינה מעניקה לך בעלות עליו. להפך. דווקא מפני שהוא אינו מחוץ לאחד, אינך צריך למחוק את גבולו כדי להתקרב אל האחד. גבולו הוא שמאפשר לו להופיע כיצחק.״

המלאך נגע בעדינות בקשר שסביב ידו של יצחק.

״כשאתה גורם לו נזק, אינך מסיר דבר זר כדי להגיע למה שנמצא מעבר לו. אתה פוגע באדם ממשי. בחיים שרק הוא יכול לחיות. בעולם שיכול להיראות כך רק ממקומו. באפשרויות שרק הוא יכול להגשים. ביחסים שרק הוא יכול ליצור.״

אברהם הביט בפניו של יצחק.

עד אז ראה בן.

הבטחה.

המשך.

דבר שניתן לו.

עכשיו ראה אדם.

״אז אני פוגע באלוהים?״ שאל.

״אינך צריך לדעת אם אלוהים כואב כפי שאתה כואב. אינך צריך להכריע אם האינסוף יכול להיפצע. די שתדע שאתה גורם נזק למי שאינו מחוץ לו.״

המלאך הסתכל במאכלת.

״אל תקרא לנזק הזה שירות לאחד.״

ידו של אברהם רעדה.

״אבל אם יצחק הוא חלק מן האחד—״

״אל תמהר לקרוא לו חלק.״

המלאך קטע אותו בעדינות.

״המילה חלק עלולה לגרום לך לחשוב שהוא חתיכה חסרת פנים מתוך דבר גדול ממנו. כאילו אפשר להסירו והשלם יישאר בדיוק כפי שהיה. אבל יצחק אינו חתיכה. הוא דרך יחידה שבה השלם פוגש את עצמו. פרספקטיבה שאינה שלך. מקום שבו העולם נראה כפי שלא יוכל להיראות משום מקום אחר.״

הוא הצביע אל עיניו של יצחק.

״האור אחד. אבל הוא אינו עובר דרך כל אדם באותה הדרך.״

אברהם הסתכל בבנו.

״ואם אנפץ את הפריזמה,״ אמר, ״האור לא ייעלם.״

״לא.״

״אבל האופן שבו נעשה נראה דרכה ייעלם.״

״כן.״

המלאך המתין.

אברהם נשם עמוק.

״והיחסים שהיה יוצר.״

״כן.״

״והעולם שהיה יכול להכיר.״

״כן.״

״והאדם שהיה נעשה.״

המלאך הנהן.

״אין אדם אחר שיוכל להיות יצחק במקומו.״

משהו בפניו של אברהם נשבר.

לא בקול.

לא בתנועה.

רק באופן שבו הביט בבנו.

״חשבתי,״ אמר, ״שככל שיכאב לי יותר לוותר עליו, כך תהיה אהבתי לאלוהים גדולה יותר.״

המלאך הביט בו.

״גדולה יותר?״

אברהם חשב.

״ברורה יותר.״

״למי?״

״לאלוהים.״

״חשבת שאינה ברורה לו?״

אברהם הביט ביצחק.

״חשבתי שעליי להראות שאבחר בו גם על פני בני.״

״ולכן הפכת את יצחק לדבר שמולו תימדד אהבתך.״

״כן.״

״ומי ביקש ממך למדוד אותה?״

אברהם לא ענה.

המלאך הביט בו רגע ארוך.

״וזה כאב לך?״

אברהם כמעט צחק.

״יותר מכל דבר שידעתי שאפשר לשאת.״

״ולכן חשבת שהקורבן גדול.״

״כן.״

״אבל הכאב שלך לא העניק לך זכות עליו.״

אברהם הוריד את מבטו.

״לא.״

״גודל אהבתך ליצחק אינו הופך אותו לשלך. וגודל הכאב שאתה מוכן לשאת אינו הופך את הנזק שייגרם לו למחיר שאתה רשאי לשלם.״

אברהם הביט שוב בבנו.

״אז מה הכאב הזה אומר?״

המלאך שתק לרגע.

״אולי לא את מה שחשבת.״

״מה חשבתי?״

״שהכאב הוא דבר שאתה נותן לאלוהים. שהוויתור מוכיח את אהבתך.״

״ומה הוא?״

המלאך הביט ביצחק.

״אולי הוא מגלה לך את מה שכמעט לא ראית.״

״מה?״

״את היחס.״

הרוח עברה ביניהם.

״ככל שכאב לך יותר לדמיין את אובדנו, כך נחשף עומק היחס שביניכם. לא בעלות. לא זכות. יחס.״

אברהם לא זז.

המלאך המשיך:

״חשבת שהכאב מעיד על גודל מה שאתה מוכן להקריב. אולי הוא רק מגלה את גודל מה שעמד להיגדע.״

אברהם הביט ביצחק.

בפניו.

בנשימתו.

בעתיד שעוד לא התרחש.

״ואם אין דבר מחוץ לאחד,״ אמר, ״אז גם מה שייגדע אינו רק שלי.״

״לא.״

״העולם עצמו ייעשה עני יותר.״

״כן. לא מפני שהאחד יחדל להיות אחד, ולא מפני שהאינסוף יישבר כמו גוף. אלא מפני שדרך יחידה שבה האחד יכול לראות, לאהוב ולהיעשות נראה בעולם — תחדל עמו.״

אברהם הביט במאכלת.

״אז הכאב שלי אינו מתנה לאלוהים.״

״לא.״

״הוא מגלה לי דבר שהיה כאן עוד לפניו.״

״כן.״

״שהיחס אמיתי.״

״כן.״

״ושגדיעתו תהיה אמיתית.״

המלאך הנהן.

אברהם נשם עמוק.

״חשבתי שיצחק יכול להיות אחר ממני וגם מחוץ לאחד,״ אמר.

״כן.״

״זו הייתה ההפרדה שדמיינתי.״

״כן.״

״והמאכלת?״

המלאך הביט בידו המורמת.

״הרגע שבו ניסית לעשות בעולם את ההפרדה שדמיינת. לא יכולת להוציא את יצחק מן האחד, אבל יכולת לגדוע יחס חי כדי להוכיח דבר שהפחד שלך דרש להוכיח.״

אברהם שתק.

״מה הייתי אמור לעשות כששמעתי את הקול?״

״להמשיך להקשיב.״

״הקשבתי.״

״לקול. אבל לא לכל מה שהיה לפניך.״

אברהם הביט בו.

״כשקול פונה אליך, גם אתה רשאי לשאול אותו מי הוא.״

״כיצד?״

״אין לך מקום מחוץ לאחד שממנו תוכל לבחון אותו. אבל אתה יכול לשאול מה הבנת ממנו, ומה ההבנה הזאת מבקשת לעשות בעולם.״

המלאך הביט ביצחק.

״אם מה שהבנת מן האחד מבקש ממך למחוק אחר, אל תמהר לחשוב שהשלמת את השמיעה.״

יצחק פקח את עיניו.

״אבי,״ אמר.

אברהם הביט בו.

בפעם הראשונה לא ענה ״הנני״ מיד.

״מה אתה שומע עכשיו?״ שאל המלאך.

אברהם הסתכל ביצחק.

״את בני.״

״והוא היה כאן גם קודם.״

״כן.״

״אז מדוע חשבת שאלוהים נמצא בקול יותר משהוא נמצא בילד?״

״מפני שהקול ציווה.״

״והילד היה קשור לפניך.״

״הקול היה אלוהי.״

״ואת יצחק מי ברא?״

אברהם עצם את עיניו.

״אלוהים.״

״אז מדוע נתת לאופן אחד שבו חשבת שאתה פוגש את אלוהים סמכות למחוק אופן אחר שבו הוא מופיע לפניך?״

זרועו של אברהם רעדה בכאב.

״מפני שפחדתי.״

״ממה?״

אברהם חשב.

״שאם לא אציית, אאבד אותו.״

״את מי?״

״את אלוהים.״

המלאך חייך בעצב.

״ושוב הפכת אותו לחיצוני.״

אברהם פקח את עיניו.

״חשבתי שהוא ישפוט אותי.״

״על מה?״

״על כך שלא נתתי לו את מה שביקש.״

״ולאן חשבת שתיפול אם לא תבין אותו נכון?״

אברהם לא ענה.

המלאך המתין.

״מחוץ לאהבתו,״ אמר אברהם לבסוף.

״והיכן נמצא המקום הזה?״

אברהם הביט סביבו.

בהר.

באבנים.

בעצים.

ביצחק.

במלאך.

״אין מקום כזה.״

״לא.״

״אז גם כשלא הבנתי, לא הייתי מחוץ לו.״

״לא.״

אברהם הוריד את מבטו.

״יראת אלוהים,״ אמר.

״יש יראה שהיא פליאה. יש יראה שהיא ענווה. יש רגע שבו אדם עומד מול דבר גדול ממנו כל כך, עד שמילותיו נושרות ממנו.״

המלאך הביט בשמים.

״אבל הפחד שדחף את ידך נזקק לאלוהים שנמצא שם, ואתה כאן. שליט חיצוני שבוחן את נאמנותך ויכול לדחות אותך אם לא תיכנע.״

״ואלוהים אינו יכול לפגוע בי?״

״הכול יכול לקרות לחיים. כאב. אובדן. מוות. אבל אל תהפוך את האחד לאדם גדול מאוד שיושב מחוץ לעולמו, שופט אותו ומאיים עליו.״

אברהם הסתכל שוב סביב.

על ההר.

על האבן.

על יצחק.

על המלאך.

״אם אין חוץ,״ אמר, ״גם הפחד אינו יכול להיות היחס היסודי.״

״לא.״

״והטעות אינה מוציאה אותי ממנו.״

״לא.״

״אז מה כן?״

המלאך לא ענה.

״עוד לא,״ אמר.

הוא הצביע אל ידו של אברהם.

״קודם אמור לי מה אתה מבין.״

אברהם הביט במאכלת.

אחר כך ביצחק.

״אני מבין שלא הייתה בחירה בין אלוהים לבין בני.״

המלאך שתק.

״לא יכולתי למסור את יצחק למי שמעולם לא היה מחוץ לו. והאחדות אינה מוחקת את גבולו. היא מאפשרת לו להיות הוא. פגיעה בו אינה מקרבת אותי אל אלוהים. היא גודעת אדם שאינו מחוץ לאחד. חיים שאיש אחר לא יוכל לחיות. עולם שאיש אחר לא יוכל להכיר ממקומו. יחסים שאיש אחר לא יוכל ליצור. אופן שבו האחד רואה את עצמו.״

המלאך התקרב.

״והיד שלך?״

אברהם הסתכל בידו.

״היא שלי.״

״האם לכן מותר לך לעשות בה הכול?״

״לא.״

״מדוע?״

אברהם הביט במאכלת שבידו.

״מפני שהיותה שלי עושה את המעשה לשלי. היא אינה פוטרת אותי מאחריות עליו.״

המלאך הנהן.

״ואת עצמך?״

אברהם חשב.

״גם את עצמי איני יכול למחוק כדי לזכות באהבה שמעולם לא הייתי מחוץ לה.״

״אתה יכול לתת מעצמך.״

״כן.״

״לאהוב. להסתכן כדי להגן על אחר. להקדיש את חייך.״

״כן.״

״אבל לא להפוך את מחיקתך לדרך להתקרב למי שמעולם לא היית רחוק ממנו.״

אברהם הביט שוב ביצחק.

״לא הוא.״

״לא.״

״ולא אני.״

״לא.״

״שום אדם.״

המלאך הסתכל בו.

אברהם המשיך:

״אין לפגוע באדם בשם אלוהים. לא מפני שכל כאב אסור. לפעמים ריפוי כואב. לפעמים צריך לעמוד בין יד פוגעת לבין מי שהיא מבקשת לפגוע בו. אלא מפני שאי אפשר להפוך גרימת נזק לאדם למעשה של קרבה אל האחד.״

המלאך הנהן.

״ומה עוד?״

״ואסור להפוך את הפגיעה באדם למטרה, או להשתמש בה כדי להשפיל, לנקום, למחוק, להפגין כוח, טוהר או ציות.״

״מדוע?״

״מפני שהאחר אינו דבר שמחוץ לעולם. ואף על פי שאינו אני, חייו אינם חומר בידי. גבולו קדוש דווקא מפני שאינו הפרדה.״

הרוח פסקה.

לרגע לא נשמע דבר.

המאכלת עדיין הייתה מונפת.

אברהם הביט ביצחק.

״אני מבין,״ אמר.

המלאך התקרב עד שעמד ליד ידו.

המלאך הסיר את ידו מפרק ידו של אברהם.

המאכלת נשארה בידו.

״ומה תעשה?״

אברהם ניסה לדבר.

קולו לא יצא.

הוא בלע את רוקו.

״אל לי לשלוח את ידי אל הנער.״

המלאך הביט בו.

ואז, לראשונה, אמר:

״אל תשלח ידך אל הנער.״

אברהם הוריד את המאכלת.

היא נשמטה מידו ונפלה על האבן.

הצליל היה קטן.

קטן מכפי שציפה.

המלאך כרע ליד יצחק והתיר את הקשר סביב ידיו.

אחר כך את רגליו.

יצחק התיישב ושפשף את מפרקי ידיו.

המלאך הושיט לו יד.

יצחק ירד מן המזבח.

אברהם קם לקראתו.

יצחק נסוג צעד אחד.

אברהם עצר.

הוא לא התקרב יותר.

זו הייתה הפעם הראשונה באותו יום שהבין את הגבול.

לא כמקום שבו יצחק נגמר.

כמקום שבו יצחק מתחיל.

״אני מצטער,״ אמר.

יצחק לא ענה.

אברהם המתין.

המלאך לא אמר דבר.

אחרי זמן מה יצחק הרים את פניו.

״על מה?״ שאל.

אברהם הביט בכפות ידיו האדומות מן החבל.

״על שקשרתי אותך. על שהרמתי את המאכלת. על שהיית לפניי, ואני ראיתי בך דבר שעליי למסור.״

יצחק הביט בו.

״ועכשיו שהבנת, זה תוקן?״

״לא.״

״אז מה ההבנה עושה?״

אברהם הסתכל במאכלת המונחת על האבן.

״היא מורידה את המאכלת. את סימני החבל היא אינה מוחקת.״

יצחק שתק.

אברהם לא התקרב.

אחרי זמן מה שאל יצחק:

״חשבת שאתה אוהב את אלוהים?״

״כן.״

״ואותי?״

״גם אותך.״

״אז למה האהבה אליי לא עצרה אותך?״

אברהם עצם את עיניו.

״מפני שחשבתי שאהבתי אליו נמדדת במה שאהיה מוכן לאבד למענה.״

״גם בי?״

אברהם פקח את עיניו.

״גם בך.״

יצחק הביט בו.

״אז אהבת אותי?״

״כן,״ אמר אברהם. ״אבל הפכתי את האהבה אליך לדבר שאפשר להניח על מזבח.״

״ואפשר?״

״לא.״

הרוח עברה ביניהם.

״חשבתי שיש אהבה גבוהה מן האהבה אליך,״ המשיך אברהם. ״אהבה שבשמה מותר לי למחוק אותך.״

״ויש?״

״אין אהבה שצריכה למחוק אותך כדי להיות אמיתית.״

יצחק הוריד את מבטו אל ידיו.

אברהם המשיך:

״אם אלוהים אחד, אהבתי אליך אינה מתחרה באהבתי אליו.״

״אז מה היא?״

אברהם הביט בבנו.

״אהבה אליך. לא דרך לעבור ממך אליו. לא הוכחה לדבר אחר. היחס בינינו.״

המלאך עמד לצדם.

״ואולי,״ אמר, ״אחת הדרכים שבהן האחד אוהב את עצמו מבלי למחוק את המרחק שבין פניו.״

הם עמדו שם.

אב.

בן.

מלאך.

שלושה.

ולא הייתה בכך שום סכנה לאחד.

בדרכם חזרה עברו ליד עץ.

האור ירד דרך העלים ונשבר על האדמה.

יצחק עצר.

״אבא.״

״הנני.״

הוא הצביע אל כתמי האור.

״האור אחד או רבים?״

אברהם הסתכל.

קרן אחת עברה בין הענפים.

על האדמה היו עשרות צורות.

אחת ריצדה על אבן.

אחת על כף ידו של יצחק.

אחת על כתפו של אברהם.

״אחד,״ אמר.

״והכתמים?״

״רבים.״

״אז מה נכון?״

אברהם הביט בו.

״שניהם.״

״הכתמים מחלקים את האור?״

״לא.״

״והאור מבטל את ההבדל ביניהם?״

אברהם הסתכל בכתם שעל ידו של יצחק.

״לא.״

יצחק חייך.

הם המשיכו ללכת.

לאחר זמן מה שאל אברהם:

״אז מה קרה בגן?״

המלאך, שהלך לצדם, לא שאל לאיזה גן הוא מתכוון.

״מה סיפרו לך?״

״שהאדם אכל, ואלוהים גירש אותו.״

״ומה קרה לפני הגירוש?״

אברהם חשב.

״האדם התבייש. פחד. הסתתר.״

״ממי?״

״מאלוהים.״

המלאך הביט בו.

אברהם חשב על האדם בין העצים.

על הקול הקורא לו.

על התשובה: שמעתי את קולך ואירא.

״הוא חשב שאלוהים נמצא מעבר לעצים,״ אמר.

״כן.״

״ושהוא יכול להסתתר ממנו.״

״כן.״

״כלומר, הוא כבר דמיין מקום שבו האדם נמצא ואלוהים אינו נמצא.״

המלאך שתק.

אברהם המשיך ללכת.

״אז ההפרדה התחילה לפני הגירוש.״

״כן.״

״במחשבה שאפשר להיות מחוץ לאחד.״

״כן.״

אברהם הסתכל ביצחק.

״ומתוכה בא הפחד.״

״כן.״

״מפני שאם אלוהים נמצא שם ואני כאן, הוא יכול לבחון אותי. לשפוט אותי. לדחות אותי.״

״כך חשבת גם אתה.״

אברהם הוריד את מבטו.

״כן.״

״ומתוך הפחד האדם הסתתר.״

״כן.״

״ואחר כך ניסינו לשלוט במה שפחדנו ממנו.״

המלאך הביט בו.

״ולהקריב את מי שאהבנו כדי לפייס את אלוהים שדמיינו מחוץ לנו.״

הרוח עברה בדרך.

אברהם חשב על השער.

על החרב המתהפכת.

על כל השנים שבהן דמיין את האדם בצד אחד ואת אלוהים בצד השני.

״אז מה אבד בגן?״ שאל.

״לא המקום.״

״אלא הידיעה.״

״איזו ידיעה?״

אברהם הביט סביבו.

״שמעולם לא היינו בחוץ.״

המלאך חייך.

אברהם הביט ביצחק.

״והתיקון אינו לחזור.״

״לא.״

״מפני שלא באמת עזבנו.״

״אז מהו התיקון?״

המלאך הביט ביצחק.

אברהם עקב אחר מבטו.

״להפסיק לברוח ממקום שמעולם לא עזבנו,״ אמר.

הם המשיכו ללכת.

אברהם הביט ביצחק.

הפעם לא היה צריך לחפש בו את אלוהים.

הוא פשוט ראה את יצחק.

את פניו.

את כפות ידיו האדומות מן החבל.

את הדרך שבה הלך מעט לפניו ולא לצדו.

וזה הספיק.

לפנות ערב הגיעו אל הנערים.

אלה ראו אותם מרחוק.

תחילה ספרו שניים.

אחר כך שלושה.

אברהם חייך.

כל חייו ניסה להבין כיצד יכול להיות אחד כאשר יש רבים כל כך.

עכשיו השאלה נראתה לו אחרת.

כיצד חשב אי פעם שהרבים נמצאים מחוץ לאחד?

לפני שנפרדו פנה אל המלאך.

״אם הפחד אינו היחס היסודי, מהו היחס בינינו לבין אלוהים?״

המלאך הביט בו כאילו חיכה לשאלה הזאת מן הרגע שבו הרים את המאכלת.

״אהבה.״

״רק אהבה?״

״רק?״

אברהם חייך.

המלאך המשיך:

״לא אהבה שמוחקת גבולות. לא אהבה שאומרת שאין הבדל בינך לבין יצחק. לא אהבה שדורשת מאחד מכם להיעלם בתוך השלם.״

הוא הביט ביצחק.

״אהבה שמאפשרת לאחר להיות אחר, מפני שאינה מפחדת שאחרותו תחלק את האחד.״

אברהם שתק.

״אהבה היא יחס שאינו הופך את המרחק להפרדה.״

הרוח עברה ביניהם.

״אז כל זה היה מבחן?״ שאל אברהם.

המלאך הביט בו.

״לא מבחן של שופט העומד מחוץ לך.״

״אז מה היה?״

״פגישה.״

אברהם הביט ביצחק.

״ונכשלתי בה?״

״אתה כבר יודע את התשובה.״

״יצחק היה לפניי, וראיתי בו דבר שעליי למסור.״

המלאך לא ענה.

״אז למה לא עזבת אותי על ההר?״

״גם הטעות שלך לא יכלה להוציא אותך מן האחד.״

אברהם הביט ביצחק.

״אבל היא יכלה לפגוע בו.״

״כן.״

״אז מה נשאר לי לעשות?״

״לתקן.״

״והתיקון יחזיר אותנו למה שהיינו?״

״לא.״

״אז אל מה?״

המלאך הביט ביצחק, שעמד מעט לפניהם.

מחכה.

״למה שעוד תוכלו להיות.״

אברהם הלך אליו.

לא כדי להחזיק בו.

לא כדי למסור אותו.

לא כדי לבקש שימחל לפני שיהיה מוכן.

רק כדי ללכת באותה הדרך.

תחילה הלך יצחק לפניו.

אחר כך לידו.

אברהם לא ידע מתי בדיוק השתנה המרחק.

הוא לא ניסה למדוד.

שניהם הלכו יחדיו.

והפעם,

לא מפני שלא היה ביניהם מרחק.

אלא מפני שהמרחק כבר לא היה הפרדה.